סימן קצד - דיני גוסס ושמירת המת
סימן קצד. דיני גוסס ושמירת המת, ובו י"ב סעיפים:
(א) הגוסס (פי' המעלה ליחה בגרונו מפני צרות החזה, וזה יקרה סמוך למיתה, ולשון גוסס הוא מלשון מגיס בקדרה, שהליחה מתהפכת בגרונו. כמו המגים בקדרה. תוי"ט פ"א דעדכין) הרי הוא כחי לכל דבריו, ולכן אסור ליגע בו, שכל הנוגע בו הרי זה שופך דמים. למה הדבר דומה לנר מטפטף שכיון שנוגע בו אדם מיד נכבה. ואע"פ שהוא גוסס זמן ארוך ויש צער גדול לו ולקרוביו, מ"מ אסור לגרום שימות מהרה, כגון להשמיט הכר והכסת מתחתיו מחמת שאומרים שיש נוצות מקצת עופות שגורמים לעכב את המיתה, או לשום מפתחות בית הכנסת תחת ראשו, כל זאת אסור. אבל אם יש שם דבר שגורם עיכוב יציאת הנפש כגון קול דופק וכיוצא בזה, מותר להסירו, דאין בזה מעשה, אלא שמסיר את המונע ואינו נוגע בו:
(ב) אע"פ שאסור ליגע בגוסס, מכל מקום אם נפלה דליקה, אין מניחין אותו בבית אלא מוציאין אותו, והוא קודם להצלת ספרי קודש. (וע"ל סי' פח סט"ז):
(ג) העומדים אצל הגוסס, ישגיחו שלא יוציא שום אבר חוץ למטה, כמו שנאמר ביעקב ויאסוף רגליו אל המטה. ולכן יעמידו כסאות אצל המטה שלא יוכל להוציא יד או רגל. ומכל מקום אם לא עשו כן והוציא, אסור ליגע בו להחזירו:
(ד) כיון שנטה אדם למות, אין שום אדם רשאי ליפרד ממנו, שלא תצא נפשו והוא יחידי, מפני שהנפש משתוממת בשעה שיוצאת מן הגוף. ומצוה לעמוד על האדם בשעת יציאת נשמה, שנאמר ויחי עוד לנצח לא יראה השחת כי יראה חכמים ימותו וגו'. וראוי לקבץ עשרה שיהיו בשעת יציאת נשמה, ולא יעסקו ח"ו בדברים בטלים, אלא יעסקו בתורה ובתהלים ובשאר מזמורים כמסודר בספר מעבר יבק. ונוהגין להדליק נרות בפני הגוסס:
(ה) לאחר יציאת נשמה מניחין אצל חוטמו נוצה קלה ואם אינה מתנדנדת בידוע שמת. ואז פותחין את החלונות והאבלים אומרים צדוק הדין. וכשמגיעים לברוך דיין אמת, אומרים בשם ומלכות וקורעין כדין שיתבאר בסימן שלאחר זה:
(ו) וכל העומדין על המת בשעת יציאת נשמה, חייבין לקרוע. הא למה זה דומה לס"ת שנשרף, שאין ריק בישראל שאין בו תורה ומצות. ואפילו על קטן שלמד מקרא או על אשה, חייבין לקרוע. ואפילו היה זה המת לפעמים עושה עבירה לתיאבון, חייבין לקרוע עליו. אבל אם היה רגיל לעשות עבירה אפילו רק לתיאבון, הרי זה בכלל הפורשים מדרכי הצבור שאין קורעין עליו. וקריעה זו שעל המת שאין מתאבלים עליו אלא שקורעין מפני שעומדין בשעת יציאת נשמה, סגי בקריעה מועטת. ואפילו מן הצד או בשולי הבגד, סגי:
(ז) מעצימין עיניו של מת. ומי שיש לו בנים, יעשה זאת בנו, כמו שנאמר ויוסף ישית ידו על עיניך. ואם יש בכור, יעשה הוא:
(ח) כשנושאין אותו ממטתו להשכיבו על הארץ, ישגיחו שיהא מכוסה. כי כל מה שנוהג בחי משום צניעות, נוהג גם במת:
(ט) מנהג לשפוך כל המים השואבים שבשכונת המת דהיינו ג' בתים (עם הבית אשר שם המת) ואפילו מת ילד בתוך ל' יום ללידתו. ובשכת אין צריכין לשפוך (והבר"י כ' דיש להחמיר גם בשבת):
(י) המשמר את המת אפילו שאינו מתו, פטור מקריאת שמע ומתפלה ומכל מצות האמורות בתורה, בי העוסק במצוה פטור ממצוה אחרת (ועי' לקמן סי' קצ"ו ס"ב). היו שנים, זה משמר, וזה קורא ומתפלל:
(יא) אסור לאכול בחדר שהמת שם אם לא ע"י מחיצה (כדלקמן סי' קצ"ו ס"א). ואפילו אכילת ארעי ואפילו אכילת פירות או שתיית מים, אסור. וצריכין להזהיר את השומרים על זאת. וגם אסור לברך שם איזו ברכה. (ועי' לקמן סי' קצ"ט סע"ו):
(יב) אסור לטלטל אח המת בשבת (עי' לעיל סי' פ"ח סעיף ט"ו ט"ז) אפילו לצורך כהנים או לצורך מצוה רק ע"י גוי אם הקרובים רוצים. (ועי' לקמן סי' ר"ב סט"ז):
(א) הגוסס (פי' המעלה ליחה בגרונו מפני צרות החזה, וזה יקרה סמוך למיתה, ולשון גוסס הוא מלשון מגיס בקדרה, שהליחה מתהפכת בגרונו. כמו המגים בקדרה. תוי"ט פ"א דעדכין) הרי הוא כחי לכל דבריו, ולכן אסור ליגע בו, שכל הנוגע בו הרי זה שופך דמים. למה הדבר דומה לנר מטפטף שכיון שנוגע בו אדם מיד נכבה. ואע"פ שהוא גוסס זמן ארוך ויש צער גדול לו ולקרוביו, מ"מ אסור לגרום שימות מהרה, כגון להשמיט הכר והכסת מתחתיו מחמת שאומרים שיש נוצות מקצת עופות שגורמים לעכב את המיתה, או לשום מפתחות בית הכנסת תחת ראשו, כל זאת אסור. אבל אם יש שם דבר שגורם עיכוב יציאת הנפש כגון קול דופק וכיוצא בזה, מותר להסירו, דאין בזה מעשה, אלא שמסיר את המונע ואינו נוגע בו:
(ב) אע"פ שאסור ליגע בגוסס, מכל מקום אם נפלה דליקה, אין מניחין אותו בבית אלא מוציאין אותו, והוא קודם להצלת ספרי קודש. (וע"ל סי' פח סט"ז):
(ג) העומדים אצל הגוסס, ישגיחו שלא יוציא שום אבר חוץ למטה, כמו שנאמר ביעקב ויאסוף רגליו אל המטה. ולכן יעמידו כסאות אצל המטה שלא יוכל להוציא יד או רגל. ומכל מקום אם לא עשו כן והוציא, אסור ליגע בו להחזירו:
(ד) כיון שנטה אדם למות, אין שום אדם רשאי ליפרד ממנו, שלא תצא נפשו והוא יחידי, מפני שהנפש משתוממת בשעה שיוצאת מן הגוף. ומצוה לעמוד על האדם בשעת יציאת נשמה, שנאמר ויחי עוד לנצח לא יראה השחת כי יראה חכמים ימותו וגו'. וראוי לקבץ עשרה שיהיו בשעת יציאת נשמה, ולא יעסקו ח"ו בדברים בטלים, אלא יעסקו בתורה ובתהלים ובשאר מזמורים כמסודר בספר מעבר יבק. ונוהגין להדליק נרות בפני הגוסס:
(ה) לאחר יציאת נשמה מניחין אצל חוטמו נוצה קלה ואם אינה מתנדנדת בידוע שמת. ואז פותחין את החלונות והאבלים אומרים צדוק הדין. וכשמגיעים לברוך דיין אמת, אומרים בשם ומלכות וקורעין כדין שיתבאר בסימן שלאחר זה:
(ו) וכל העומדין על המת בשעת יציאת נשמה, חייבין לקרוע. הא למה זה דומה לס"ת שנשרף, שאין ריק בישראל שאין בו תורה ומצות. ואפילו על קטן שלמד מקרא או על אשה, חייבין לקרוע. ואפילו היה זה המת לפעמים עושה עבירה לתיאבון, חייבין לקרוע עליו. אבל אם היה רגיל לעשות עבירה אפילו רק לתיאבון, הרי זה בכלל הפורשים מדרכי הצבור שאין קורעין עליו. וקריעה זו שעל המת שאין מתאבלים עליו אלא שקורעין מפני שעומדין בשעת יציאת נשמה, סגי בקריעה מועטת. ואפילו מן הצד או בשולי הבגד, סגי:
(ז) מעצימין עיניו של מת. ומי שיש לו בנים, יעשה זאת בנו, כמו שנאמר ויוסף ישית ידו על עיניך. ואם יש בכור, יעשה הוא:
(ח) כשנושאין אותו ממטתו להשכיבו על הארץ, ישגיחו שיהא מכוסה. כי כל מה שנוהג בחי משום צניעות, נוהג גם במת:
(ט) מנהג לשפוך כל המים השואבים שבשכונת המת דהיינו ג' בתים (עם הבית אשר שם המת) ואפילו מת ילד בתוך ל' יום ללידתו. ובשכת אין צריכין לשפוך (והבר"י כ' דיש להחמיר גם בשבת):
(י) המשמר את המת אפילו שאינו מתו, פטור מקריאת שמע ומתפלה ומכל מצות האמורות בתורה, בי העוסק במצוה פטור ממצוה אחרת (ועי' לקמן סי' קצ"ו ס"ב). היו שנים, זה משמר, וזה קורא ומתפלל:
(יא) אסור לאכול בחדר שהמת שם אם לא ע"י מחיצה (כדלקמן סי' קצ"ו ס"א). ואפילו אכילת ארעי ואפילו אכילת פירות או שתיית מים, אסור. וצריכין להזהיר את השומרים על זאת. וגם אסור לברך שם איזו ברכה. (ועי' לקמן סי' קצ"ט סע"ו):
(יב) אסור לטלטל אח המת בשבת (עי' לעיל סי' פ"ח סעיף ט"ו ט"ז) אפילו לצורך כהנים או לצורך מצוה רק ע"י גוי אם הקרובים רוצים. (ועי' לקמן סי' ר"ב סט"ז):