סימן קצז - דין התכריכין והטהרה
סימן קצז. דין התכריכין והטהרה, ואיסור הנאה במת, ובו י"ג סעיפים:
(א) נוהגין להדר אחרי בגדי פשתן לבנים לתכריכין ויהיו נאים, לסימן שמודים בתחית המתים, דאמר רב חייא בר יוסף, עתידין הצדיקים שיעמדו בלבושיהן. אבל לא יהיו חשובים יותר מדאי, כי זה אסור. אין לעשות בתכריכין לא אימרא ולא שום קשר, הן בחוטין שתופרין בהם, הן בלבישה. קוברין האיש בטלית שיש בו ציצית, אך שפוסלין אחת. והיותר נכון שכשמונח בקבר אז יכניסו ציצה אחת בתוך הכנף. אם היה לו טלית נאה שהתפלל בו בחייו, אינו ראוי להחליפו לאחר מותו בטלית אחר שאינו נאה, כי נייח לו לאדם להקבר בטלית שהתפלל בו בחייו. כשמלבישין את המת יכוונו שכשם שהם מלבישים את הגוף, כך תתלבש נשמתו במלבושים רוחניים בגן עדן:
(ב) סדר הטהרה. מרחיצין במים חמים כל גופו וראשו, ומנקין אותו היטב בין אצבעות ידיו ורגליו ובכל מקום. וחופפין את ראשו, וסורקין וגוזזין שערות ראשו, ונוטלין צפרני ידיו ורגליו (ובמדינתנו אין נוהגין זאת). וצריכין ליזהר שלא יהפכו את המת על פניו, שהוא דרך בזיון, אלא יטו אותו על צדו ואח"כ על צדו השני. לאחר שניקו אותו היטב, שופכין עליו תשעה קבין מים, דהיינו שמעמידין את המת על הקרקע או ע"ג קש ושופכין המים על ראשו שירדו על כל גופו:
(ג) שיעור תשעה קבין יש בו מחלוקת (ויש ליקח לערך כ"ד קווארט פוליש). ואין צריכין שיהיו כולם בכלי אחד דוקא, אלא גם משני כלים או משלשה מצטרפין, רק שהשני יתחיל ליצוק בעוד שלא הפסיק הראשון, וכן השלזשי בעוד שלא הפסיק השני. וגם אם מערה מכלי אחד, לא יפסיק הקילוח. ומתוך ד' כלים, אפילו שופכין בפעם אחת, אין מצטרפין:
(ד) אח"כ טורפין ביצה עם יין ביחד. וטורפין הביצה בקליפתה, לרמז שגלגל הוא שחוזר בעולם, (ובמקום שאין יין מצוי, לוקחין מים) ומרחיצין בו ראשו. ומה שנוהגין באיזה מקומות שכל א' לוקח מעט ומזה על המת, אין זה נכון, ויש לבטל מנהג זה כי דומה לחוקות העמים, אלא ירחצו בו ראשו:
(ה) צריכין להשגיח שלא יקמוץ המת אצבעות ידיו. ומה שבקצת מקומות נוהגין לקמוץ את האצבעות, יש לבטל מנהג זה. ומה שקצת אומרים שמרמזים בזה שמות קדושים, דבר בדוי הוא. גם מה שנותנים בידו שרביטין שקורין געפליך, מנהג שטות הוא. ואם רוצים דוקא לתת אותן יניחום אצלו:
(ו) לאחר שטיהרו את המת, לא יניחו אותו באותו מקום שטיהרוהו, אלא ישכיבוהו כגגד הפתח לפנים מן הבית. ואין מהפכין את הדף שטיהרוהו עליו, כי יש סכנה בדבר:
(ז) לא ינשק אדם ילדיו שמתו, כי היא סכנה גדולה. ומכל שכן שלא יאחז בידו של מת ויאמר שיוליכהו עמו:
(ח) כשמוציאין את המת מן הבית, יש ליזהר שלא יצא אדם ראשון. אך המתעסקים שצריכין לילך ראשון מן הבית כדי לנשאו, אין קפידא:
(ט) מי שנפל מאליו ומת מיד, אם יש פצעים בגופו ויצא ממנו דם, וא"כ יש לחוש שמא נבלע דם הנפש בבגדיו ובמנעליו, לכן אין מטהרין אותו, אלא קוברין אותו בבגדיו ובמנעליו, רק למעלה מבגדיו כורכין אותו בסדין שקורין סובב. ונוהגין לחפור בקרקע שנפל שם אם יש שם דם וכן בקרוב לו, וקוברין עמו את כל העפר שיש בו דם. ודוקא בגדיו שהיה לבוש בהם, קוברין עמו. אבל אם נתז מן הדם על שאר בגדים שאינו מלובש בהם, וכן אם הניחוהו על כרים וכסתות ועדיין הדם יוצא, אינן צריכין קבורה, אלא יכבסום היטב עד שלא ישאר בהם רושם דם, והמים ישפכו לתוך קברו. אם לא יצא ממנו דם, פושטין בגדיו, ומטהרין אותו, ומלבישין אותו תכריכין כשאר מתים. וכן מי שנטבע במים, פושטין בגדיו, ודינו כשאר מתים. ויש מקומות שנוהגין לקבור גם הנטבעים בבגדיהם שנמצאו בהם, והיכא דנהוג, נהוג:
(י) אפילו יצא ממנו דם אלא שכבר פסק, ופשטו את בגדיו, וחי אחרי זה איזה ימים ואח"כ מת, מטהרין אותו, ועושין לו תכריכין. ואע"פ שהוא מלובלך מדם שיצא ממנו, אפילו הכי מטהרין אותו, כי אין לחוש לדם שיצא ממנו בחייו, אלא לדם שיצא ממנו בשעת מיתה. חיישינן שמא הוא דם הנפש, או שמא נתערב בו דם הנפש:
(יא) יולדת שמתה מחמת לידה, דינה כהרוג. שאם ידוע שיצאו ממנה דמים מרובים, אין מטהרין אותה. אבל אם כבר כלו הדמים לצאת ואח"כ מתה, שאין להסתפק בדם הנפש, עושין לה כמו לשאר מתים. ובהרבה קהלות נוהגין לטהר כל יולדת. ועוד יש איזה מנהגים ביולדת. והיכא דנהוג נהוג:
(יב) הנהרג על ידי גוי אפילו לא יצא ממנו דם כלל, כגון שנחנק, קוברין אותו כמו שנמצא, כדי להעלות חימה:
(יג) מת, בין גוי בין ישראל, ותכריכיו, אסורין בהנאה. וכן נויי המת המחוברים בגופו כגון פאה נכרית שהן קשורין או קלועין בתוך שערותיו, אסורין בהנאה. וכן אם היתה לו שן תותבת, תקבר עמו. אבל נוי שאינו מחובר לגופו, מותר. וכן נוי שאינו כעין גופו כגון התכשיטין והבגדים, מותרים בכל ענין (עי' פת"ש סימן שמ"ט):
(א) נוהגין להדר אחרי בגדי פשתן לבנים לתכריכין ויהיו נאים, לסימן שמודים בתחית המתים, דאמר רב חייא בר יוסף, עתידין הצדיקים שיעמדו בלבושיהן. אבל לא יהיו חשובים יותר מדאי, כי זה אסור. אין לעשות בתכריכין לא אימרא ולא שום קשר, הן בחוטין שתופרין בהם, הן בלבישה. קוברין האיש בטלית שיש בו ציצית, אך שפוסלין אחת. והיותר נכון שכשמונח בקבר אז יכניסו ציצה אחת בתוך הכנף. אם היה לו טלית נאה שהתפלל בו בחייו, אינו ראוי להחליפו לאחר מותו בטלית אחר שאינו נאה, כי נייח לו לאדם להקבר בטלית שהתפלל בו בחייו. כשמלבישין את המת יכוונו שכשם שהם מלבישים את הגוף, כך תתלבש נשמתו במלבושים רוחניים בגן עדן:
(ב) סדר הטהרה. מרחיצין במים חמים כל גופו וראשו, ומנקין אותו היטב בין אצבעות ידיו ורגליו ובכל מקום. וחופפין את ראשו, וסורקין וגוזזין שערות ראשו, ונוטלין צפרני ידיו ורגליו (ובמדינתנו אין נוהגין זאת). וצריכין ליזהר שלא יהפכו את המת על פניו, שהוא דרך בזיון, אלא יטו אותו על צדו ואח"כ על צדו השני. לאחר שניקו אותו היטב, שופכין עליו תשעה קבין מים, דהיינו שמעמידין את המת על הקרקע או ע"ג קש ושופכין המים על ראשו שירדו על כל גופו:
(ג) שיעור תשעה קבין יש בו מחלוקת (ויש ליקח לערך כ"ד קווארט פוליש). ואין צריכין שיהיו כולם בכלי אחד דוקא, אלא גם משני כלים או משלשה מצטרפין, רק שהשני יתחיל ליצוק בעוד שלא הפסיק הראשון, וכן השלזשי בעוד שלא הפסיק השני. וגם אם מערה מכלי אחד, לא יפסיק הקילוח. ומתוך ד' כלים, אפילו שופכין בפעם אחת, אין מצטרפין:
(ד) אח"כ טורפין ביצה עם יין ביחד. וטורפין הביצה בקליפתה, לרמז שגלגל הוא שחוזר בעולם, (ובמקום שאין יין מצוי, לוקחין מים) ומרחיצין בו ראשו. ומה שנוהגין באיזה מקומות שכל א' לוקח מעט ומזה על המת, אין זה נכון, ויש לבטל מנהג זה כי דומה לחוקות העמים, אלא ירחצו בו ראשו:
(ה) צריכין להשגיח שלא יקמוץ המת אצבעות ידיו. ומה שבקצת מקומות נוהגין לקמוץ את האצבעות, יש לבטל מנהג זה. ומה שקצת אומרים שמרמזים בזה שמות קדושים, דבר בדוי הוא. גם מה שנותנים בידו שרביטין שקורין געפליך, מנהג שטות הוא. ואם רוצים דוקא לתת אותן יניחום אצלו:
(ו) לאחר שטיהרו את המת, לא יניחו אותו באותו מקום שטיהרוהו, אלא ישכיבוהו כגגד הפתח לפנים מן הבית. ואין מהפכין את הדף שטיהרוהו עליו, כי יש סכנה בדבר:
(ז) לא ינשק אדם ילדיו שמתו, כי היא סכנה גדולה. ומכל שכן שלא יאחז בידו של מת ויאמר שיוליכהו עמו:
(ח) כשמוציאין את המת מן הבית, יש ליזהר שלא יצא אדם ראשון. אך המתעסקים שצריכין לילך ראשון מן הבית כדי לנשאו, אין קפידא:
(ט) מי שנפל מאליו ומת מיד, אם יש פצעים בגופו ויצא ממנו דם, וא"כ יש לחוש שמא נבלע דם הנפש בבגדיו ובמנעליו, לכן אין מטהרין אותו, אלא קוברין אותו בבגדיו ובמנעליו, רק למעלה מבגדיו כורכין אותו בסדין שקורין סובב. ונוהגין לחפור בקרקע שנפל שם אם יש שם דם וכן בקרוב לו, וקוברין עמו את כל העפר שיש בו דם. ודוקא בגדיו שהיה לבוש בהם, קוברין עמו. אבל אם נתז מן הדם על שאר בגדים שאינו מלובש בהם, וכן אם הניחוהו על כרים וכסתות ועדיין הדם יוצא, אינן צריכין קבורה, אלא יכבסום היטב עד שלא ישאר בהם רושם דם, והמים ישפכו לתוך קברו. אם לא יצא ממנו דם, פושטין בגדיו, ומטהרין אותו, ומלבישין אותו תכריכין כשאר מתים. וכן מי שנטבע במים, פושטין בגדיו, ודינו כשאר מתים. ויש מקומות שנוהגין לקבור גם הנטבעים בבגדיהם שנמצאו בהם, והיכא דנהוג, נהוג:
(י) אפילו יצא ממנו דם אלא שכבר פסק, ופשטו את בגדיו, וחי אחרי זה איזה ימים ואח"כ מת, מטהרין אותו, ועושין לו תכריכין. ואע"פ שהוא מלובלך מדם שיצא ממנו, אפילו הכי מטהרין אותו, כי אין לחוש לדם שיצא ממנו בחייו, אלא לדם שיצא ממנו בשעת מיתה. חיישינן שמא הוא דם הנפש, או שמא נתערב בו דם הנפש:
(יא) יולדת שמתה מחמת לידה, דינה כהרוג. שאם ידוע שיצאו ממנה דמים מרובים, אין מטהרין אותה. אבל אם כבר כלו הדמים לצאת ואח"כ מתה, שאין להסתפק בדם הנפש, עושין לה כמו לשאר מתים. ובהרבה קהלות נוהגין לטהר כל יולדת. ועוד יש איזה מנהגים ביולדת. והיכא דנהוג נהוג:
(יב) הנהרג על ידי גוי אפילו לא יצא ממנו דם כלל, כגון שנחנק, קוברין אותו כמו שנמצא, כדי להעלות חימה:
(יג) מת, בין גוי בין ישראל, ותכריכיו, אסורין בהנאה. וכן נויי המת המחוברים בגופו כגון פאה נכרית שהן קשורין או קלועין בתוך שערותיו, אסורין בהנאה. וכן אם היתה לו שן תותבת, תקבר עמו. אבל נוי שאינו מחובר לגופו, מותר. וכן נוי שאינו כעין גופו כגון התכשיטין והבגדים, מותרים בכל ענין (עי' פת"ש סימן שמ"ט):