סימן רב - רב - הלכות טומאת כהן
סימן רב. רב. הלכות טומאת כהן, ובו ט"ז סעיפים:
(א) הכהן מוזהר שלא ליטמא למת. ואפילו נפל שעדיין לא נתקשרו אבריו בגידין, חשוב מת. (אך אם הפילה תוך מ' יום, לא חשיב אלא כמיא בעלמא). ולאו דוקא למת שלם, אלא אפילו לדברים שנפרשים ממנו כמו דם וכדומה. וכן אסור ליטמא לאבר שנחתך מן החי אם יש עליו בשר כל כך שאם היה מחובר היה ראוי להעלות ארוכה. ואפילו לאבר של עצמו, אסור לו ליטמא. ואסור לכהן ליכנס לבית שיש שם גוסס. ואע"פ שהגוסס הרי הוא כחי לכל דבר ואינו מטמא, מ"מ עובר הכהן על לא יחלל, שהוא מוזהר שישמור כהונתו שלא יתחלל, ושמא ימות זה תיכף:
(ב) אסור לכהן ליכנס תחת אהל שיש מת תחתיו אפילו הוא אהל גדול מאד. ואפילו יש שני חדרים, אשר בחדר אחד יש מת, ויש במחיצה המפסקת נקב שיש בו טפח על טפח, אסור ליכנס גם לחדר השני, כי נקב טפח על טפח מביא את הטומאה. וכן אם אצל החדר השני יש עוד חדר שלישי וביניהם גם כן נקב טפח על טפח, הולכת הטומאה גם לחדר שלישי, וכן לעולם. ונקב העשוי לאורה, אפילו אין בו אלא כפונדיון, מביא את הטומאה:
(ג) ולכן במדינותינו שגגות הבתים בולטין לחוץ ברוחב טפח, וקיימא לן דרוחב טפח מביא את הטומאה, ואם כן זה הקצה מן הגג הוי אוהל להביא את הטומאה. לפי זה שני בתים סמוכין זה לזה, אם יש מת באחד מהן, הולכת הטומאה דרך פתח או חלון תחת הקצוות מן הגגין שבולטין לחוץ, ונכנסת גם לתוך הבית השני דרך חלון או פתח פתוח, ואסור לכהן ליכנס גם לתוך הבית השני. וכן אפילו כמה בתים הסמוכים זה אצל זה:
(ד) ואפילו הגגין אינן שוים, אלא זה למעלה מזה, ואפילו הגג שהטומאה שם בבית הוא גבוה הרבה מן הגג השני או בהיפוך, הלכה למשה מסיני היא דאמרינן חבוט רמי, פי' שאנו רואים כאילו העליון נחבט ונשפל עד למטה, ומאחר שאם היה נשפל עד התחתון היה נוגע בו, על כן הולכת הטומאה מזה לזה. אבל אם יש הפסק ביניהם אפילו כל שהוא, שוב אינה הולכת הטומאה:
(ה) וכן כשיש קורה מונחת על המבוי כמו שעושין לעירוב והיא רחבה טפח, והגגין מאהילין עליה טפח מבאן וטפח מכאן, אם כן באה הטומאה מן תחת הגג אל תתת הקורה, והיא מביאה את הטומאה אל תחת גג הבית שמצך השני ומתפשטת בכל מקום שיש אהל טפח עד המקום שיש הפסק. וכן כשיש בין שני בתים כיפה מבנין (געוועלבונג) כדרך שעושין לשער החצר הדין כן הוא. ואע"פ שאין על הכיפה גג בולט מ"מ הרי באה מתחת גג הבית לתחת הכיפה. ואולם לפעמים בונין את הכיפה שיש לה כמו רגלים מן הקרקע ולמעלה, וא"כ יש סתימה אצל כתלי הבתים, אם אין עליה גג בולט והסתימה שמן הצד נמשך יותר מן הגג שלמעלה כזה - בזה הענין אין מקום לטומאה שתבא, כיון שיש קצת הפסק בלי אהל ולפעמים יש בין בית לבית כותל סתומה בלי פתח, אלא שיש עליה גג והטומאה באה מגג לגג, ויש תקנה לעת הצורך להסיר את הרעפים במקום אחך שיהיה קצת הפסק בלי אהל טפח. וצריכין להשגיח אם אין מהחומה עצמה בולט טפח כדרך שעושין לפעמים בליטה לחומה (געזימס):
(ו) הלכה למשה מסיני היא שהפתח אשר עתידים להוציא דרך שם את המת מן האהל אשר הוא שם שע"י הוצאה זאת יטהר האהל, אע"פ שהפתח הזה הוא סתום, מ"מ נידון כאילו הוא פתוח, ולכן אסור לכהן שיעמוד שם תחת המשקוף אעש שהדלת נעולה מבפנים. וכן אם יש שם גג בולט טפח נגד הפתח, מביא את הטומאה לכל מקום שאפשר כאילו היה הפתח פתוח. אך אם נפתח מצד אחר פתח או חלון שהוא ד' טפחים על ד' טפחים, אז לא נחשב הפתח הסתום כאילו היה פתוח, ומותר לכהן לעמוד שם אם אין הטומאה יכולה להגיע אליו דרך הפתח או החלון הפתוח:
(ז) כהן שהוא בבית או בחדר שהדלתות והחלונות סגורין באופן שאין בפתח פתוח טפח ובחלון אין נקב כפונדיון, ושמע שיש בשכונתו מת, באופן שאם יפתח פתח או חלון יהא מקום לטומאה שתבא עליו, אסור לפתוח, אלא ישאר שם כמו שהוא עד שיוציאו את המת. כי כל זמן שאין פותח טפח אין הטומאה נכנסת וכשיפתח תכנס:
(ח) אסור לכהן לקרב בתוך ארבע אמות של מת או של קבר. ודוקא כשהמת מונח במקום קביעתו. אבל כשהוא במטה שמוציאין אותו ובעת אמירת צדוק הדין אף כשמעמידין אותו, אין שם קביעתו, ואין צריכין להתרחק כי אם ארבעה טפחים:
(ט) כהן שהוא ישן באהל שיש בו מת שהטומאה נכנסת בו, וא"א לסגור בעדו למנוע את הטומאה (כדלעיל ס"ז), צריכין להקיצו ולהפרישו שילך משם. ואם הוא שוכב ערום, אין להגיד לו, אלא יקראו לו סתם שיצא בכדי שילביש את עצמו תחלה, דגדול כבוד הבריות. ומ"מ לאחר שנודע לו מן הטומאה, אסור לשהות שמה עד שילביש את עצמו, אלא צריך לצאת מיד:
(י) י"א דגם מת גוי מטמא באהל. ויש ליזהר כדבריהם שלא לילך על קבר גוי, ומכל שכן כשיש לחוש שמא גם מומר נקבר שם שהמומר דינו כישראל, וגם הולד שילדה מומרת מגוי דינו כמו ישראל:
(יא) מותר הכהן ליטמא לקרובים, ומצוה לו ליטמא להם. ואלו הן הקרובים. אשתו הראויה לו (שאינה פסולה לו), אביו ואמו, בנו ובתו, ואחיו ואחותו מאביו שהיו בני קיימא. אבל לספק נפלים, אינו מיטמא (וע"ל סי' ר"ג ס"ג). ואינו מיטמא לאחותו שנתקדשה לאיש. י"א הא דמותר ומצוה ליטמא לקרובים, דוקא לצורך קבורה או להביא לו ארון ותכריכין וכדומה. ולכן בשבת שא"א לקברו בו ביום, אסור ליטמאות לו אפילו כדי לשמרו. ונכון להחמיר כן. מיהו לצרכי קבורה, ודאי מצוה ליטמא להם. ואפי' יש ח"ק המתעסקים והוא אינו מתעסק כלל, מותר לו להיות שם בבית, שמא יצטרכו לאיזה דבר. ואינו מיטמא לקרובים אלא עד שיסתום הגולל ולא אח"כ:
(יב) כהן שפירשו אבותיו מדרכי הציבור, אינו מיטמא להם, ולא למי שאיבד עצמו לדעת. וכן כל מי שאין מתאבלין עליו, אין הכהן מיטמא לו (ועי' לעיל סי' ר"א):
(יג) אין הכהן מיטמא לקרוב אלא כשהוא שלם ולא כשהוא חסר. ולכן יש אומרים דאינו מיטמא להרוג, דמיקרי חסר. ונכון להחמיר:
(יד) יש כהנים הדיוטים נוהגין ללכת על קברי צדיקים באומרם שקברי צדיקים אינם מטמאין, וטעות הוא בידם, וצריכין למחות להם (ע' ס' פאת השלחן):
(טו) כשם שהכהן מוזהר שלא ליטמא, כך מוזהרים הגדולים על הקטנים, שנאמר אמור אל הכהנים ואמרת. ומדכתיב שתי אמרות, דרשו רז"ל להזהיר גדולים על הקטנים. ודוקא לטמאותן בידים, דהיינו להכניסם לאהל המת. אבל אם הקטן מיטמא מעצמו, אין צריכין להפרישו. אך אם הגיע לחינוך, יש להפרישו. ואשת כהן מעוברת, מותרת ליכנס באוהל המת:
(טז) הכהנים אינם יכולים לכוף קרובי המת שימהרו להוציא את המת ממקומו כדי שיכנסו לבתיהם, אם לא כשהכהן הוא חולה שאינו יכול לצאת מביתו, כופין את הקרובים להוציא את המת כדי שלא יבא החולה לידי איסור דאורייתא. ואם המת הוא נפל, כופין אותן בכל ענין ואפילו בשבת להוציאו על ידי גוי:
(א) הכהן מוזהר שלא ליטמא למת. ואפילו נפל שעדיין לא נתקשרו אבריו בגידין, חשוב מת. (אך אם הפילה תוך מ' יום, לא חשיב אלא כמיא בעלמא). ולאו דוקא למת שלם, אלא אפילו לדברים שנפרשים ממנו כמו דם וכדומה. וכן אסור ליטמא לאבר שנחתך מן החי אם יש עליו בשר כל כך שאם היה מחובר היה ראוי להעלות ארוכה. ואפילו לאבר של עצמו, אסור לו ליטמא. ואסור לכהן ליכנס לבית שיש שם גוסס. ואע"פ שהגוסס הרי הוא כחי לכל דבר ואינו מטמא, מ"מ עובר הכהן על לא יחלל, שהוא מוזהר שישמור כהונתו שלא יתחלל, ושמא ימות זה תיכף:
(ב) אסור לכהן ליכנס תחת אהל שיש מת תחתיו אפילו הוא אהל גדול מאד. ואפילו יש שני חדרים, אשר בחדר אחד יש מת, ויש במחיצה המפסקת נקב שיש בו טפח על טפח, אסור ליכנס גם לחדר השני, כי נקב טפח על טפח מביא את הטומאה. וכן אם אצל החדר השני יש עוד חדר שלישי וביניהם גם כן נקב טפח על טפח, הולכת הטומאה גם לחדר שלישי, וכן לעולם. ונקב העשוי לאורה, אפילו אין בו אלא כפונדיון, מביא את הטומאה:
(ג) ולכן במדינותינו שגגות הבתים בולטין לחוץ ברוחב טפח, וקיימא לן דרוחב טפח מביא את הטומאה, ואם כן זה הקצה מן הגג הוי אוהל להביא את הטומאה. לפי זה שני בתים סמוכין זה לזה, אם יש מת באחד מהן, הולכת הטומאה דרך פתח או חלון תחת הקצוות מן הגגין שבולטין לחוץ, ונכנסת גם לתוך הבית השני דרך חלון או פתח פתוח, ואסור לכהן ליכנס גם לתוך הבית השני. וכן אפילו כמה בתים הסמוכים זה אצל זה:
(ד) ואפילו הגגין אינן שוים, אלא זה למעלה מזה, ואפילו הגג שהטומאה שם בבית הוא גבוה הרבה מן הגג השני או בהיפוך, הלכה למשה מסיני היא דאמרינן חבוט רמי, פי' שאנו רואים כאילו העליון נחבט ונשפל עד למטה, ומאחר שאם היה נשפל עד התחתון היה נוגע בו, על כן הולכת הטומאה מזה לזה. אבל אם יש הפסק ביניהם אפילו כל שהוא, שוב אינה הולכת הטומאה:
(ה) וכן כשיש קורה מונחת על המבוי כמו שעושין לעירוב והיא רחבה טפח, והגגין מאהילין עליה טפח מבאן וטפח מכאן, אם כן באה הטומאה מן תחת הגג אל תתת הקורה, והיא מביאה את הטומאה אל תחת גג הבית שמצך השני ומתפשטת בכל מקום שיש אהל טפח עד המקום שיש הפסק. וכן כשיש בין שני בתים כיפה מבנין (געוועלבונג) כדרך שעושין לשער החצר הדין כן הוא. ואע"פ שאין על הכיפה גג בולט מ"מ הרי באה מתחת גג הבית לתחת הכיפה. ואולם לפעמים בונין את הכיפה שיש לה כמו רגלים מן הקרקע ולמעלה, וא"כ יש סתימה אצל כתלי הבתים, אם אין עליה גג בולט והסתימה שמן הצד נמשך יותר מן הגג שלמעלה כזה - בזה הענין אין מקום לטומאה שתבא, כיון שיש קצת הפסק בלי אהל ולפעמים יש בין בית לבית כותל סתומה בלי פתח, אלא שיש עליה גג והטומאה באה מגג לגג, ויש תקנה לעת הצורך להסיר את הרעפים במקום אחך שיהיה קצת הפסק בלי אהל טפח. וצריכין להשגיח אם אין מהחומה עצמה בולט טפח כדרך שעושין לפעמים בליטה לחומה (געזימס):
(ו) הלכה למשה מסיני היא שהפתח אשר עתידים להוציא דרך שם את המת מן האהל אשר הוא שם שע"י הוצאה זאת יטהר האהל, אע"פ שהפתח הזה הוא סתום, מ"מ נידון כאילו הוא פתוח, ולכן אסור לכהן שיעמוד שם תחת המשקוף אעש שהדלת נעולה מבפנים. וכן אם יש שם גג בולט טפח נגד הפתח, מביא את הטומאה לכל מקום שאפשר כאילו היה הפתח פתוח. אך אם נפתח מצד אחר פתח או חלון שהוא ד' טפחים על ד' טפחים, אז לא נחשב הפתח הסתום כאילו היה פתוח, ומותר לכהן לעמוד שם אם אין הטומאה יכולה להגיע אליו דרך הפתח או החלון הפתוח:
(ז) כהן שהוא בבית או בחדר שהדלתות והחלונות סגורין באופן שאין בפתח פתוח טפח ובחלון אין נקב כפונדיון, ושמע שיש בשכונתו מת, באופן שאם יפתח פתח או חלון יהא מקום לטומאה שתבא עליו, אסור לפתוח, אלא ישאר שם כמו שהוא עד שיוציאו את המת. כי כל זמן שאין פותח טפח אין הטומאה נכנסת וכשיפתח תכנס:
(ח) אסור לכהן לקרב בתוך ארבע אמות של מת או של קבר. ודוקא כשהמת מונח במקום קביעתו. אבל כשהוא במטה שמוציאין אותו ובעת אמירת צדוק הדין אף כשמעמידין אותו, אין שם קביעתו, ואין צריכין להתרחק כי אם ארבעה טפחים:
(ט) כהן שהוא ישן באהל שיש בו מת שהטומאה נכנסת בו, וא"א לסגור בעדו למנוע את הטומאה (כדלעיל ס"ז), צריכין להקיצו ולהפרישו שילך משם. ואם הוא שוכב ערום, אין להגיד לו, אלא יקראו לו סתם שיצא בכדי שילביש את עצמו תחלה, דגדול כבוד הבריות. ומ"מ לאחר שנודע לו מן הטומאה, אסור לשהות שמה עד שילביש את עצמו, אלא צריך לצאת מיד:
(י) י"א דגם מת גוי מטמא באהל. ויש ליזהר כדבריהם שלא לילך על קבר גוי, ומכל שכן כשיש לחוש שמא גם מומר נקבר שם שהמומר דינו כישראל, וגם הולד שילדה מומרת מגוי דינו כמו ישראל:
(יא) מותר הכהן ליטמא לקרובים, ומצוה לו ליטמא להם. ואלו הן הקרובים. אשתו הראויה לו (שאינה פסולה לו), אביו ואמו, בנו ובתו, ואחיו ואחותו מאביו שהיו בני קיימא. אבל לספק נפלים, אינו מיטמא (וע"ל סי' ר"ג ס"ג). ואינו מיטמא לאחותו שנתקדשה לאיש. י"א הא דמותר ומצוה ליטמא לקרובים, דוקא לצורך קבורה או להביא לו ארון ותכריכין וכדומה. ולכן בשבת שא"א לקברו בו ביום, אסור ליטמאות לו אפילו כדי לשמרו. ונכון להחמיר כן. מיהו לצרכי קבורה, ודאי מצוה ליטמא להם. ואפי' יש ח"ק המתעסקים והוא אינו מתעסק כלל, מותר לו להיות שם בבית, שמא יצטרכו לאיזה דבר. ואינו מיטמא לקרובים אלא עד שיסתום הגולל ולא אח"כ:
(יב) כהן שפירשו אבותיו מדרכי הציבור, אינו מיטמא להם, ולא למי שאיבד עצמו לדעת. וכן כל מי שאין מתאבלין עליו, אין הכהן מיטמא לו (ועי' לעיל סי' ר"א):
(יג) אין הכהן מיטמא לקרוב אלא כשהוא שלם ולא כשהוא חסר. ולכן יש אומרים דאינו מיטמא להרוג, דמיקרי חסר. ונכון להחמיר:
(יד) יש כהנים הדיוטים נוהגין ללכת על קברי צדיקים באומרם שקברי צדיקים אינם מטמאין, וטעות הוא בידם, וצריכין למחות להם (ע' ס' פאת השלחן):
(טו) כשם שהכהן מוזהר שלא ליטמא, כך מוזהרים הגדולים על הקטנים, שנאמר אמור אל הכהנים ואמרת. ומדכתיב שתי אמרות, דרשו רז"ל להזהיר גדולים על הקטנים. ודוקא לטמאותן בידים, דהיינו להכניסם לאהל המת. אבל אם הקטן מיטמא מעצמו, אין צריכין להפרישו. אך אם הגיע לחינוך, יש להפרישו. ואשת כהן מעוברת, מותרת ליכנס באוהל המת:
(טז) הכהנים אינם יכולים לכוף קרובי המת שימהרו להוציא את המת ממקומו כדי שיכנסו לבתיהם, אם לא כשהכהן הוא חולה שאינו יכול לצאת מביתו, כופין את הקרובים להוציא את המת כדי שלא יבא החולה לידי איסור דאורייתא. ואם המת הוא נפל, כופין אותן בכל ענין ואפילו בשבת להוציאו על ידי גוי: