מאגר ספרי קודש

סימן רטו. שלא להתקשות על המת יותר מדאי, ובו ג' סעיפים:

(א) אין מתקשין על המת יותר מדאי, שנאמר אל תבכו למת ואל תנודו לו. ואמרו חז"ל, וכי אפשר לומר כן. אלא, אל תבכו למת יותר מדאי, ואל תנודו לו יותר מכשיעור. הא כיצד. ג' ימים לבכי, ז' להספד, ושלשים לגיהוץ ולתספורת ווכמבואר לעיל. מכאן ואילך, אמר הקב"ה אי אתם רשאים לרחם עליו יותר ממני. ואמרו חז"ל, כל המתקשה על המת יותר מדאי, על מת אחר הוא בוכה. במה דברים אמורים בשאר העם, אבל תלמיד חכם, הכל לפי חכמתו. ומ"מ אין בוכה עליו יותר משלשים יום, דלא עדיף ממשה רבנו ע"ה דכתיב בו ויבכו בנ"י את משה וגו' שלשים יום:

(ב) אמרו רז"ל, אחד מבני המשפחה שמת ידאגו כל המשפחה. משל למה הדבר דומה לכיפה של אבנים, כיון שנזדעזע אחד מהם, נזדעזעו כולם. כלומר שמדת הדין מתוחה כנגדם עד שתתרפה מעט מעט. כי כל שבעה החרב שלופה ועד שלשים היא רופפת ואינה חוזרת לתערה עד אחר י"ב חודש. לפיכך ג' ימים הראשונים יראה האבל א"ע כאילו חרב מונחת לו בין כתפיו, מג' ועד ז' כאילו זקופה כנגדו בקרן זוית, מז' ועד ל' כאילו עוברת לפניו בשוק. ואח"כ כל אותה השנה עדיין מדת הדין מתוחה כנגד אותה המשפחה. ואם נולר בן זכר באותה משפחה, נתרפאה כל המשפחה. ודוקא זכר, דזכר בא לעולם שלום בא לעולם. וכן אחד מהחבורה שמת, מדת הדין מתוחה כנגד כל החבורה וידאגו כולם:

(ג) כל מי שאינו מתאבל כמו שצוו חכמים, הרי זה אכזר. אלא יעור משנתו, ויפחד וידאג ויפשפש במעשיו, ויחזור בתשובה אולי ינצל מחרבו של מלאך המות. הרי הוא אומר, הכיתה אותם ולא חלו, מכלל שצריך להקיץ ולחול ולחזור בתשובה: