מאגר ספרי קודש

לשון רבנו, זכרונו לברכה

ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם (שמות כא):
אמרו חכמינו, זכרונם לברכה: (קדושין לה: בבא קמא טו.) השוו אשה לאיש. ואיתא במכילתא: 'יכול יהיו התלמידים לומדין ואינם מבינים תלמוד לומר: "אשר תשים לפניהם" ערכם לפניהם כשלחן ערוך':

א דע, כי עקר הגלות אינו אלא בשביל חסרון אמונה, כמו שכתוב (שיר-השירים ד): "תבואי, תשורי מראש אמנה" (א); ואמונה הוא בחינת תפלה, כמו שכתוב (שמות י"ז): "ויהי ידיו אמונה", ותרגומו: 'פרישן בצלו'. וזה בחינת נסים למעלה מהטבע, כי התפלה למעלה מהטבע, כי הטבע מחיב כן, והתפלה משנה הטבע, וזה דבר נס, ולזה צריך אמונה, שיאמין שיש מחדש ובידו לחדש דבר כרצונו.

ועקר אמונה, בחינת תפלה, בחינת נסים, אינו אלא בארץ-ישראל, כמו שכתוב (תהלים ל"ז): "שכן ארץ ורעה אמונה". ושם עקר עליות התפלות, כמו שכתוב (בראשית כ"ח): "וזה שער השמים". ובשביל זה, כשפגם אברהם "במה אדע" (שם ט"ו), ובזה פגם בירשת ארץ, שהיא בחינת אמונה, בחינת תפלה, היה גלות מצרים. ודוקא יעקב ובניו ירדו מצרים, כי הם בחינת שנים-עשר נסחאות התפלה, והוריד אותם בגלות. ומצרים הוא הפוך הנסים, כמו שכתוב (שמות י"ד): "ומצרים נסים לקראתו", שאין שם מקום הנסים, ואין שם מקום התפלה, כמו שכתוב (שם ט): "והיה כצאתי את העיר אפרש את כפי". וכל הגליות מכנים בשם מצרים (ב), על שם שהם מצרים לישראל. וכשפוגמין באמונה, בתפלה, בארץ-ישראל, הוא יורד לגלות.

וזה שאמרו חכמינו, זכרונם לברכה (סנהדרין צז.): 'אין משיח בן-דוד בא, אלא עד שתכלה פרוטה מן הכיס'; הינו, שיכלו האפיקורסים שאין להם אמונה בנסים, ומכסים כל הנסים בדרך הטבע. כי עקר הנסים בארץ-ישראל, כי (תענית י.) 'ארץ-ישראל שותה תחלה', ושתיתה מהתהומות, שהם לשון: "ותהם כל העיר" (רות א), שעל דבר נסי תמהין העולם. וזה (תהלים מ"ב): "תהום אל תהום קורא", כי יש נסין עלאין, שהוא בחינת תהום עלאה; ויש נסים תתאין, שהם בחינת תהומא תתאה. ומלאך שכלול מכל הנסים, משני התהומות, דמיא לעגלא (תענית כה:), שהוא בחינת עגולים, בחינת אמונה, כמו שכתוב (תהלים פ"ט): "ואמונתך סביבותיך"; ופריטא שפותה, שהוא בחינת תפלה, כמו שכתוב (שם נ"א): "אדני שפתי תפתח", והוא כללות הנסים.

וזה פרוש: 'עד שתכלה פרוטה מן הכיס'; כי יש בני-אדם המכסים כלליות הנסים, הכלולים במלאך דפריטא שפותה, מכסים בדרך הטבע. וכשתכלה זאת ותתרבה אמונה בעולם, אז יבוא משיח, כי עקר הגאלה תלוי בזה, כמו שכתוב: "תבואי, תשורי מראש אמנה".

ב אב לאי אפשר לבוא לאמונה אלא על-ידי אמת, כמובא בזהר (בלק קצח:): "והיה צדק אזור מתניו ואמונה" וכו' (ישעיהו י"א) הינו צדק, הינו אמונה. ואמרו שם: 'אמונה אתקריאת, כד אתחבר בה אמת'.

ג ואי-אפשר לבוא לאמת אלא על-ידי התקרבות לצדיקים וילך בדרך עצתם; ועל-ידי שמקבל מהם עצתם, נחקק בו אמת; כמו שכתוב (תהלים נ"א): "הן אמת חפצת" כשאתה חפץ אמת; "בטחות ובסתם חכמה תודיעני".

כי העצות שמקבל מהם הוא בחינת נשואין וזווג, וכשמקבלין עצות מרשעים, הוא בחינת נשואין בקלפה. "הנחש השיאני" (בראשית ג) לשון נשואין, עצות הנחש שקבלה הוא בחינת נשואין, ועל-ידי נשואין הטיל בה זהמא. ובמעמד הר-סיני פסקה זהמתן (שבת קמו. עין רש"י שם), כי שם קבלו תרי"ג עטין דקדשה (זהר יתרו פ"ב:), והיתה להם נשואין בקדשה. ולמה נקרא עצה בבחינת נשואין? כי (ברכות סא.) 'הכליות יועצות', וכליות הם כלי ההולדה, כלי הזרע. נמצא, כשמקבלין עצה מאדם, כאלו מקבלין ממנו זרע; והכל לפי אדם, אם רשע או צדיק. ובשביל זה התורה מתיש כח (סנהדרין כו:) ונקראת 'תושיה', כי הם תרי"ג עטין, כמו שכתוב (משלי ח): "לי עצה ותושיה". ועצות הם במקום נשואין, בחינת זווג המתיש כח. ועצת הצדיק הוא כלו זרע אמת.

וזה פרוש (ירמיה ב): "ואנכי נטעתיך שורק" בחינת הגאלה, כמו שכתוב (זכריה י): "אשרקה להם ואקבצם", ועל-ידי מה? על-ידי: "כלו זרע אמת" (שם בירמיה סיום הפסוק "ואנכי נטעתיך" הנ"ל) על-ידי עצת הצדיקים תבוא לאמת. ועל-ידי-זה נקראת אמונה, כד אתחבר בה אמת, ועל-ידי-זה תבוא הגאלה כנ"ל, כי הוא מקבל טפי השכל של הצדיק על-ידי עצה שמקבל ממנו. וזה: "הן אמת חפצת בטחות" בכליות; "חכמה תודיעני" שאזכה לקבל טפי המח, טפי השכל, על-ידי עצה שאקבל מהם; ואז אזכה לאמת, כי הטפי השכל נקרא "כלו זרע אמת".

ד ודע, שעל-ידי מצות ציצית האדם נצול מעצת הנחש, מנשואין של רשע, מבחינת נאוף, כי ציצית שמירה לנאוף; כמובא בתקונים (תקון יח): "ויקח שם ויפת את השמלה וישימו על שכם שניהם" (בראשית ט) זה בחינת ציצית. "וערות אביהם לא ראו" כי ציצית מכסה על עריין. אבל חם, דהוא יצר הרע, דמחמם גופה דבר-נש בעברה, הוא ארור, כמו שכתוב (שם): "ארור כנען", כמו שכתוב (שם ג): "ארור אתה מכל הבהמה". והשמלה הינו ציצית, הוא שמירה מעצת הנחש, מזהמת הנחש.

וזה בחינת (שם מ"ט): "בן פרת עלי עין" בשביל ציצית, לשון (שיר-השירים ב): "מציץ מן החרכים", על-ידי-זה זכה לבן פרת, שנשמר מנשואין של נחש, מזווג של הסטרא-אחרא, וזכה לזווגא דקדשה. וזה: "פרת", לשון זווג, לשון: "פרו ורבו".

ועקר הנאוף תלוי בעינים, כמו שאמרו (סוטה ט:): 'שמשון הלך אחר עיניו', וכמו שכתוב (במדבר ט"ו): "ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם", ושמירת ציצית, שהוא בחינת עינים, הוא שמירה מעצת הנחש, ויכול לקבל העצות מצדיק, שהוא כלה זרע אמת.

ה וזה פרוש: אמר רבה בר בר-חנה: אמר לי ההוא טיעא, תא אחוי לך טורא דסיני. אזלי וחזאי דהדרן לה עקרבי וקימין כי חמרי חורתא. ושמעתי בת-קול שאומרת: אוי לי שנשבעתי; ועכשו שנשבעתי, מי מפר לי.

רשב"ם: "שנשבעתי" מן הגלות, כדכתיב קראי טובי בנביאים.

תא ואחוי לך טורא דסיני - שהוא בחינת עצות, כי שם קבלו תרי"ג עטין. חזאי דהדרן לה עקרבא, הינו שיש עצת נחש, עצת רשעים, שעל-ידיהם אין יכולים לקבל עצת צדיקים, זרע אמת.

וקימוכי חמרי חורתא זה בחינת ציצית, שהוא שמירה מעצת הנחש, מנאוף; כמו שאמרו חכמינו, זכרונם לברכה (מנחות מג:): 'איזה ענשו גדול, של לבן או של תכלת? ואמרו: משל לאחד, שצוה להביא לו חותם של זהב, הינו תכלת, וחותם של טיט, הינו לבן'. וזה: "חמרי" לשון חמר וטיט; "חורא" הינו לבן, כי עכשו זה עקר הציצית.

ושמעתי בת-קול שאומרת, אוי לי שנשבעתי. פרש רבנו שמואל: על הגלות, הינו, על-ידי ציצית יכולין לבוא לעצת צדיקים, לבחינת אמת; ועל-ידי אמת באים לאמונה כנ"ל; ועל-ידי אמונה בא הגאלה כנ"ל. וזה שמע חרטת השם יתברך על הגלות, כי הציצית שהם 'חמרי חורא' גרם כל זה.

וזה פרוש: "ואלה" כל מקום שנאמר 'ואלה' מוסיף; זה בחינת יוסף, בחינת שמירת הברית, בחינת ציצית. המשפטים זה בחינת 'כלו זרע אמת', כמו שכתוב (תהלים י"ט): "משפטי ה' אמת", שזוכה לעצת צדיקים, לבחינת אמת.

אשר תשים לפניהם זה בחינות 'כד אתחבר בה אמת', וזה בחינת 'השוו אשה לאיש', כי זה איש ואשה הם בחינת התחברות אמת ואמונה, ובזה תלוי הגאלה כנ"ל.

וזה: 'יכול שיהיו התלמידים לומדים ואין מבינים תלמוד לומר וכו', ערכם לפניהם כשלחן ערוך', זה בחינת הגאלה, שלעתיד יתגלו כל החכמות כשלחן ערוך, כמו שכתוב (ישעיהו י"א): "ומלאה הארץ דעה".

(עד כאן לשון רבנו, זכרונו לברכה)
(השמטות השיכים להתורה הזאת):

התפלה הוא בחינת אמונה, והוא בחינת הנסים, כי נס למעלה מטבע, ולזה צריך אמונה כנ"ל, עין שם. ובשביל זה, התפלה מסגל לזכרון, כי תפלה הוא בחינת אמונה כנ"ל. ושכחה הוא ענין, שהיה לפנינו דבר-מה ונשכח ועבר מאתנו. (והיא דרך ההנהגה על-פי מערכת המזלות, שמתנהג כסדר יום אחר יום, והוא הפוך האמונה. מה שאין כן אם מאמין שיש מחדש הכל ברצונו בכל יום תמיד, והוא מחיה ומקים הכל תמיד, והוא למעלה מהזמן, אין כאן שכחה, ודו"ק).

ומעתה תראה נפלאות בדברי רבותינו, זכרונם לברכה (שבת קד.): 'מ"ם וסמ"ך שבלוחות בנס היו עומדין'; כי מס הוא בחינת השכחה, ועל זה אמרו רבותינו, זכרונם לברכה (חגיגה ט:): 'אין דומה השונה פרקו מאה פעמים למאה פעמים ואחד'. כי מס בגימטריא מאה, ועד מאה שולט השר של שכחה. וזה שהמתיקו חז"ל: מ"ם וסמ"ך, הינו מס שהוא בחינת השכחה, בנס היו עומדין, כי נס הוא הפך השכחה, כי נסים הם בחינת התפלה, בחינת אמונה, שהיא הפך השכחה, כנ"ל.

ודע וכו' כי ציצית שמירה לנאוף וכו', על שכם שניהם זה בחינת ציצית וכו'. וזה (בראשית ל"ז): "הלא אחיך רעים בשכם", הינו בחינת ציצית כנ"ל, שהיא שמירה לנאוף, והוא בחינת שמירת הברית, שהיא בחינת יוסף. על כן אמר יעקב ליוסף: "הלוא אחיך רעים בשכם", שהוא בחינה שלך; "לכה ואשלחך אליהם".

וזה פרוש: "ואנכי נטעתיך שורק" וכו', כי הוא מקבל טפי השכל של הצדיק על-ידי עצה שמקבל ממנו. וזה שורק הוא בחינת שורק שהוא תלת טפין, כמו שכתוב בזהר (ובתקונים, תקון נ"ו), והוא תלת מחין. כי הוא ענין אחד, כי הטפה באה מהמח ומגיעה להכליות, שהן כלי ההולדה, שמבשלין הזרע. כן השכל נולד גם כן במח ומגיע עד הכליות היועצות. ותלת מחין, הוא בחינת (ישעיהו ו): "השמן לב וכו' ואזניו וכו' ועיניו וכו', פן יראה בעיניו ובאזניו ישמע ולבבו יבין ושב וכו'", כלומר, שאינו רוצה לדבק עצמו לצדיקים פן יראה וכו'. אבל כשמדבק עצמו לצדיקים ומקבל מהם עצה, אזי הוא בחינת כליות יועצות, שהם כלי ההולדה, שמקבל הטפה מח המתחלקת לתלת טפין, תלת מחין כנ"ל; ואז יראה בעיניו ובאזניו ישמע ולבבו יבין וכו', שהם בחינת השלשה מחין ושב ורפא לו. וזהו: "ואנכי נטעתיך שורק כלה זרע אמת", והבן. וזה פרוש: אמר רבה בר בר-חנה וכו', וזה רמז גם כן בפתח דבריו: אמר לי ההוא טיעא, ופרש רבנו שמואל: בכל מקום סוחר ישמעאל; כי ישמעאל הוא בחינת התפלה, כמו שכתוב (בראשית ט"ז): "כי שמע ה' אל עניך", ותרגומו: 'ארי קביל ה' ית צלותיך', והוא בחינת אמונה כנ"ל. וזהו סוחר, מלשון סחור סחור (בחינת מקיפים), שהוא בחינת אמונה כנ"ל, "ואמונתך סביבותיך" (תהלים פ"ט).

וזהו (רות ג): "ופרשת כנפך על אמתך", כי ציצית דקדשה, שהם כנפי מצוה, הוא שמירת הברית והוא בחינת זווג דקדשה. וזהו שאל חגי הנביא (חגי ב): "הן ישא איש בשר-קדש בכנף בגדו ונגע בכנפו אל הלחם", כי פגם הברית העדר הלחם, כמו שכתוב (משלי ו): "בעד אשה זונה עד ככר לחם", והבן: "ותשב באיתן קשתו וכו', משם רועה אבן ישראל" (בראשית מ"ט) אבהן ובנין, בחינת התפלה יעקב ובניו.

סגלה לחולה להסתכל על הציצית. והסוד בפסוק (שם מ"ח): "הנה בנך יוסף בא אליך". כי כל אלו התבות מרמזין על הציצית, דהינו מנין החוטין והחליות והקשרים, (כמבאר ב"פרי-עץ-חיים" בשער הציצית, פרק ד', בהג"ה, עין שם (ג). וזהו: "הנה בנך יוסף בא אליך", דהינו בחינת ציצית כנ"ל, על-ידי-זה "ויתחזק ישראל".